הבנת התנהגותו של יוסף

הבנת התנהגותו של יוסף

צריך לברר מדוע יוסף האשים את אחיו בריגול וציער אותם כל כך. כמו כן, צריך להבין מדוע יוסף לא הודיע לאביו שהוא חי והוא נמצא במצרים, הן בהיותו שליט בבית פוטיפר והן בהיותו משנה למלך פרעה [עיין רמב"ן מב,ט].

דעת הרמב"ן

הרמב"ן לומד מהפסוק "ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם, ויאמר אלהם מרגלים אתם..." (מב,ט) שיוסף רצה שחלומותיו יתקיימו, כיוון שהבין שהם דברי נבואה, ולכן שלח להביא גם את בנימין כדי שגם הוא ישתחוה

ויתקיים החלום הראשון, ולאחר זאת קרא לאביו ולכל משפחתו לבא למצרים וכך יתקיים החלום השני, ולגבי הסיפור עם הגביע יש סיבה אחרת עיי"ש (מב,ט). רש"י שם חולק על הרמב"ן וזו לשונו "אשר חלם להם – עליהם, וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו". במאמר "פתרונות שונים לחלומות דומים" הבאנו מדרשים כשיטת רש"י.

יסורים שמכפרים

יש מסבירים שיוסף עשה זאת על מנת להעניש את אחיו ולזככם, על מנת שלא יענשו בשמים על חטא מכירתו. כמובן שרק צדיק במדרגתו של יוסף בעל רוח הקודש יכול לעשות חשבונות כאלו. ואפילו יש שהסבירו על הפסוק "ולא יכל יוסף להתאפק", שאם יוסף היה מתאפק והיה מייסר את אחיו עוד קצת לא היו מתים עשרת הרוגי מלכות [אמנם זה תלוי בהבנת פסוק זה, עיין שם ברש"י]. את צערו של יעקב ניתן להסביר על פי דברי מדרש תנחומא (וישב סימן ה) "דבר אחר – מה יעקב נתכסה מאביו כ"ב שנה, כך יוסף נתכסה מאביו כ"ב שנה, לכך נאמר אלה תולדות יעקב יוסף". יתכן שיוסף רצה לזכך את אביו על כך שנתכסה מיצחק אביו כ"ב שנה.

יוסף חשש שאחיו יהרגוהו

נלע"ד בעזה"י שיוסף חשש שאם יוודע לאחיו שהוא מושל בבית פוטיפר או בארץ מצרים והוא מנסה להודיע ליעקב אביו שהוא חי [כגון: מכתב שישלח ליעקב יפול לידי אחיו לפני שיגיע לידי יעקב], הם ינסו להרגו, הן משום שלפי דעתם עונשו מוות [מדין רודף וסיבות אחרות, עיין מה שכתבנו במאמר "בכורה ובחירה"] והן משום שיחששו שיוסף יגלה לאביו שהם מכרו אותו לעבד. יתכן שיוסף חשש, שאחיו חושבים שאם יוודע ליעקב אביהם שהם מכרו את יוסף לעבד, יהרס ח"ו כל בית יעקב ורק יוסף ימשיך את יעקב, ולכן יעשו מאמצים כבירים שלא יוודע ליעקב שהם מכרו את יוסף.

אמנם זהו חשש קטן, אבל כאשר קיימת סכנת נפשות צריך להזהר מאד. ואם תשאל: מילא בזמן שהיה בבית פוטיפר יתכן שיהרגוהו, אבל בהיותו משנה למלך מצרים היתכן שיוכלו להורגו?

תשובה: ישנן דרכים רבות ונסתרות כיצד לחסל אנשים בחצר המלוכה – הרעלה, התנקשות וכדומה. בנוסף לכך, יוסף ידע את כוחם הגדול של אחיו, וכידוע ששמעון ולוי הרגו עיר שלמה. כאשר יהודה ניגש אל יוסף בבקשו על בנימין, מדרשי חז"ל מתארים דברים מדהימים על כוחם של אחי יוסף (עיין במדרש רבה שם, תרגום יונתן בן עוזיאל, ועוד). וזו לשון מדרש רבה (פרשה צג) "כיון שראה יוסף סימנין של יהודה מיד נזדעזע ונבהל אמר אוי לי שמא יהרגני" (שם, אות ז); "כיון שראה יוסף שהסכימה דעתם להחריב את מצרים אמר יוסף בלבו מוטב שאתודע להם ואל יחריבו את מצרים" (שם, אות ח); "רבי חמא בר חנינא אמר לא עשה יוסף כשורה שאלו בעטו בו אחד מהם מיד היה מת" (שם, אות ט).

כאשר הגיעו אחי יוסף למצרים לקנות אוכל, יוסף לא התוודע להם מחשש שיהרגוהו, אך הוא רצה לברר האם אחיו מתחרטים על מכירתו ולא שונאים אותו יותר. לפי חז"ל, במהלך השיחה הראשונה נאמרו הדברים האלה: "ומדרשו – אמר להם, ואילו מצאתם אותו [את האח האבוד] ויפסקו עליכם ממון הרבה, תפדוהו? אמרו לו, הן, אמר להם, ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו, אמרו: לכך באנו, להרוג או ליהרג" (רש"י מב,יד).

יתכן, שרק לאחר שיוסף שמע מפי אחיו שהם מתחרטים על מכירתו, וישנה סבירות שחרטה זו היא אמיתית וכנה, נתן אל לבו לבדוק אותם האם חרטה זו היא אמיתית וכנה, וכאשר יגלה להם שהוא יוסף, השנאה לא תצוץ פעם נוספת. ויתכן, שכבר מזמן שבאו למצרים, עוד לפני שדיבר איתם, נתן אל לבו לבדוק אולי הם התחרטו על מכירתו, הן משום הזמן הרב שעבר והן משום שהירידה הכפויה למצרים יכולה לעורר אצלם מחשבה שמא רומזים להם משמים שהם חטאו בכך שמכרו את יוסף עבד למצרים.

על מנת לבדוק האם הם מתחרטים על המכירה צריך תוכנית שיש בה שני מרכיבים:

מרכיב א' - ליצור לאחים מצבי לחץ ופחד מפני עונש, בכדי שאם הם מתחרטים וזוכרים את החטא הם יאמרו זה לזה שבגלל חטאם במכירת אחיהם באו עליהם הצרות הללו. וצריך שיהיה עליהם דוקא איום שימכרו אותם לעבדים, כדי שאיום זה יזכיר להם את חטאם במכירת יוסף לעבד, ויחשבו שזו מדה כנגד מדה, וכמו שבאמת חששו שימכרו אותם לעבדים כמו שכתוב "ולקחת אתנו לעבדים" (מג,יח)[אע"ג שפסוק זה מדבר לאחר ששבו עם כספם באמתחתם, מכל מקום מסתבר לומר שחשש זה היה קיים אצלם גם בתחילה].

ואם האחים, אף על פי כן, לא יתלו את העונש שבא עליהם כעונש על מכירת אחיהם זה אומר שהם לא מתחרטים באמת ובכלל לא חושבים שהם עשו בזה דבר מקולקל, אלא שמתוך רחמים על יעקב ויוסף הם רוצים להשיבו אל אביו, ואם כן אולי לא כדאי ליוסף להתוודע אליהם שמא ינסו להרגו שוב.

מרכיב ב' - לדאוג למרגלים שיהיו בין האחים שיוכלו לשמוע שהם מתחרטים, אם הם יתחרטו.

התוכנית המתוחכמת של יוסף

לכן, בשלב א' האשים יוסף את אחיו שהם מרגלים ואסף אותם אל משמר, כך שגם הם וגם משפחתם עמדו בסכנת מיתה כיוון שלא יהיה להם מה לאכול. כתוצאה מאיום ממשי על חייהם, הוציאו אחי יוסף מה שבתוך ליבם והתחרטו בקול על המעשה שעשו. יוסף פעל בתכסיס נוסף, שתמיד היה מדבר איתם על ידי מליץ, מתורגמן, וזאת על מנת שיחשבו שהוא לא יודע לדבר בלשון הקודש, וכל זה על מנת שכאשר יוציא את המתורגמן הם ידברו בפניו בחופשיות בחשבם שאין הוא מבין את שפתם, וכך הוא יוכל לדעת אם הם מתחרטים או לא.

ואכן תכסיסו של יוסף נשא פרי כמו שכתוב "והם לא ידעו כי שמע יוסף כי המליץ בינתם" (מב,כג), וזו לשון רש"י שם "... ובפניו היו מדברים כן; כי המליץ בינותם - כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם, היודע לשון עברי ולשון מצרי... לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי". האחים התחרטו על המכירה, ויוסף שמע את צערם וחרטתם בזכות התכסיס שלו.

בשלב ב' יוסף בדק עד כמה הם אוהבים את בנימין ועד כמה הם ימסרו את נפשם על בני רחל [עיין רמב"ן מב,ט]. כלומר, האם תשובתם על מכירת יוסף היא תשובה גמורה והם מוכנים למסור נפשם על בני רחל מתוך הכרה בחשיבות כל אחד ואחד מבני יעקב או שמא זו רק תשובה חיצונית שנובעת מהפחד שאחזם בהיותם במצרים. לכן יוסף הכניס את הגביע לאמתחת בנימין והאשים אותו בגנבה על מנת לבחון מה תהיה תגובת יהודה והאחים. ואכן יהודה מוסר נפשו ומוכן להיות עבד תחת בנימין. יוסף לא היה יכול לדעת את יחסם האמיתי והעמוק של אחיו בני לאה כלפי בני רחל אילו היה מגלה להם שהוא יוסף, כיון שהיה קיים חשש שהם רק מראים זאת כלפי חוץ.

חשש נוסף של יוסף

ניתן להסביר קצת אחרת. הסיבה שיוסף הוצרך לבדיקה נוספת של אהבת אחיו היא כיוון שמדבריהם בתחילה על חטאם במכירת יוסף משמע לכאורה שכל צערם הוא רק על כך שיוסף התחנן אליהם ואף על פי כן לא שמעו אליו ומכרו אותו, כמו שכתוב "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו" (מב,כא), וכלשון הרמב"ן "חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו...". לכן היה צורך בבדיקה נוספת על ידי הגביע.

כאשר יהודה ואחיו היו מוכנים למסור עצמם הן במלחמה (מדרשי חז"ל) והן בעבדות [יהודה אמר "ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני"] הוכח בצורה מפורשת שהם אוהבים את בני רחל והם מכירים בחשיבות של כל אחד ואחד מבני יעקב, כולל יוסף האח האבוד, וממילא הם בודאי מתחרטים על עצם מכירתו והניתוק של אחד מבני יעקב ממשפחת יעקב. כעת התברר, שכוונת דברי אחי יוסף "בהתחננו אלינו" היא, שהם התחרטו גם על כך שהוסיפו פשע על חטאתם בזה שיוסף התחנן לפניהם ולא שמעו בקולו, ולא שהם התחרטו רק על אכזריותם, וכמו שמדויק בדברי הרמב"ן בכתבו "האכזריות עונש גדול יותר מן המכירה", דהיינו הצטערו גם על המכירה.

נלע"ד בעזה"י שזו כוונת מדרש רבה (צג,ט) וזו לשונו "אמר רבי חייא בר' אבא כל הדברים שאתה קורא שדבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק, היה בו פיוס ליוסף, פיוס לאחיו, פיוס לבנימין. פיוס ליוסף, ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל...". [עיין רמב"ן מב,ט].

 

הצעת ראובן לעומת הצעת יהודה

הצעת ראובן: "ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך" (מב,לז). תגובת יעקב: "ויאמר לא ירד בני עמכם... וקראהו אסון בדרך"(מב,לח), והוסיפו על כך חז"ל "לא קבל דבריו של ראובן, אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו וכי בניו הם ולא בני". לעומת זאת, כאשר יהודה מבקש מאביו שיוריד איתו את בנימין יעקב מסכים.

מה ההבדל בין הצעת ראובן להצעת יהודה [עיין רמב"ן מב,לז]?

נלע"ד בעזה"י שישנם שלשה הבדלים עקרוניים, ובכולם מתבלטת חכמתו של יהודה וצדקתו:

מים עד נפש

ראובן ביקש מיעקב שבנימין ירד איתם למצרים מיד כאשר האחים חזרו ממצרים ועוד היה להם אוכל, לעומת יהודה שחיכה עד שיגמר האוכל ואז ביקש מיעקב, וכלשונו של רש"י "יהודה אמר להם המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית" (מג,ב).

נלע"ד בעזה"י שהסבר הדבר כך הוא: כל זמן שיש אוכל בבית ואין חשש לסכנת נפשות מיידית יעקב לא יסכים, כיוון שעדיין יש תקוה אולי יקרה נס וירד גשם והרעב יפסק, או נס אחר שהקב"ה יהפוך את לבו של המשנה למלך מצרים והוא ישחרר את שמעון ויאמין לאחים שהם אינם מרגלים.

לכן יהודה חיכה עד שיגיעו מים עד נפש ולא תהיה ליעקב ברירה אלא רק לשחרר את בנימין.

יהודה הבהיר את דברי יוסף

זהו הבדל מאד חשוב המדויק להפליא בפסוקים עצמם. הבדל זה נלמד ממספר שאלות:

א. מדוע יעקב מבקש בפעם השניה "שבו שברו לנו מעט אכל" (מג,ב), מדוע רק מעט? לעומת הפעם הראשונה שאמר לבניו "רדו שמה ושברו לנו משם..." (מב,ב).

ב. מדוע לאחר שבניו סיפרו לו את הקורות אותם, יעקב לא נזדעק ואמר כמו שאמר בפעם השניה אחרי שיהודה סיפר לו בקצרה (פס' ג-ה) את דברי יוסף, ואמר אז "למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח" (מג,ו)?

ג. מדוע יהודה הוצרך לחזור ולהגיד לאביו שהאיש לא יתן להם אוכל, האם יעקב לא הבין זאת כבר מדברי שאר הבנים בתחילה?

ד. מדוע יעקב בכלל ביקש מהבנים לרדת אחרי שהם אמרו לו את דברי "האיש", הרי ירידתם תהיה לחינם?

כל השאלות הנ"ל יובנו בעזה"י על פי דיוק בהבדל שבין דברי האחים ליעקב מיד כשחזרו לביתם לבין דברי יהודה לאחר שכלה האוכל שהביאו ממצרים.

האחים אמרו "ויאמר אלינו האיש אדני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם... והביאו את אחיכם הקטן אלי... את אחיכם אתן לכם ואת הארץ תסחרו" (מב,לג-לד), ואילו יהודה אמר "העד העד בנו האיש לאמר לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם... כי האיש אמר אלינו לא תראו פני..." (מג,ג-ה).

מה יעקב הבין מדברי בניו

הסבר הדברים כך הוא: יעקב הבין מדברי האחים בתחילה ש"האיש אדוני הארץ" לא דיבר בצורה נחרצת, והוא חושד שהם מרגלים אבל בכל זאת יתן להם אוכל, אמנם ישים עליהם פיקוח ולא ישחרר את שמעון כל זמן שלא יביאו את בנימין, אבל יתן להם מעט אוכל.

יעקב הבין כך מדברי בניו כיוון שהם אמרו, שאם לא יביאו את בנימין הם לא יוכלו לסחור את הארץ, דהיינו להסתובב בה בצורה חופשית, כדברי רש"י "תסחרו - תסובבו...", אלא יהיו תחת בקורת ופיקוח, ומשמע מדברים אלו, שאם לא יביאו את בנימין לא יוכלו דוקא לסחור את הארץ מחשש שמא הם מרגלים וירגלו אותה אבל יקבלו מעט אוכל תחת פיקוח.

בנוסף לכך, הבין יעקב מדברי בניו שאם האחים ישובו אל האיש ויאמרו שאביהם הזקן ממאן לשלוח את בנו הקטן, ה"איש" ירחם עליהם ויתן להם מעט אוכל כדי שלא ימותו, אלא שלא יתן להם הרבה אוכל כדי שלא יוכלו להתארגן ולנסות לכבוש את מצרים אלא מעט אוכל כדי שכל פרק זמן קצר יצטרכו לשוב אליו.

לכן יעקב בתחילה סירב למסור את בנימין, כיוון שחשב שבניו יקבלו מעט אוכל, ולמרות ששמעון ישאר במאסר לא היה מוכן לסכן את בנימין, ובמיוחד חיזקה את חששו זה העובדה שבניו מצאו את צרורות כספם, ויש חשש שגם אם ישחרר את בנימין, שמעון לא ישתחרר ואף בנימין ישאר שם.

לכן יעקב לא אמר לבניו "למה הרעותם לי", כיון שלא תכנן לשלוח את בנימין והם לא עשו לו כזו רעה, ולכן יעקב ביקש מבניו שירדו למצרים ויביאו מעט אוכל, כיוון שלזה "האיש" יסכים.

יהודה מבין את הטעות ומבהיר את כוונת יוסף

הבנה זו של יעקב המשיכה עד שבא יהודה והבין את מחשבתו של יעקב, ולכן הסביר לו ש"האיש" דיבר נחרצות כמו שכתוב "העד העד", דהיינו שהאיש התרה בהם כמה פעמים שאם הם לא יביאו את בנימין "לא תראו פני", כלומר, שהוא לא יתן להם אפילו גרגיר אחד, וכאשר יעקב שמע זאת נזדעק בקול מר ופנה אל בניו "למה הרעתם לי", כיון שראה שאין לו ברירה, והוא נמצא בבעיה גדולה.

המתת שני הבנים לעומת נידוי בשני העולמות

הבדל שלישי - ראובן אמר ליעקב שאם הוא לא יחזיר את בנימין, יעקב ימית את שני בניו, ואילו יהודה אמר ליעקב "אם לא הביאתיו אליך... וחטאתי לך כל הימים" (מג,ט), וזו לשון רש"י "וחטאתי לך כל הימים - לעולם הבא".

לפי דברי חז"ל, יעקב אמר על הצעת ראובן "בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו וכי בניו הם ולא בני" (מב,לח). צריך להבין מדוע הצעת יהודה טובה יותר מהצעת ראובן? הרי כמו שיעקב לא רוצה להמית את בניו של ראובן, הוא גם לא רוצה שיהודה ינדה את עצמו מעולם הבא?

נלע"ד בעזה"י להסביר שישנם שני יתרונות בדבריו של יהודה על דבריו של ראובן:

נידוי חל ממילא

ראובן התכוון בדבריו לאביו לזרז את עצמו ולגרום לו לעשות את כל המאמצים להחזיר את בנימין אל אביו, ועל ידי זה יעקב ישתכנע ויבטח בראובן שיחזיר את בנימין, כיוון שלראובן יש דרבון להחזיר את בנימין שהרי אחרת בניו יומתו. ועל זה אמר לו יעקב שזו טענה שטותית, כיון שראובן יודע באמת שגם אם לא יחזיר את בנימין, יעקב לא יהרוג את בניו של ראובן כיון שהם נחשבים גם בניו של יעקב, ואם כן לא יהיה לראובן מספיק דרבון להחזיר את בנימין.

אבל יהודה אמר לאביו שכ"דרבון" לעצמו הוא ינדה את עצמו מהעולם הבא, ונדוי זה יחול כאשר לא יחזיר את בנימין והוא לא תלוי ביעקב, וגם אם יעקב לא ירצה לנדות אותו, באופן "אוטומטי" יהודה יהיה מנודה, וזה ידרבן אותו לעשות את כל המאמצים להחזיר את בנימין.

נידוי על תנאי חל גם כאשר מתקיים התנאי

ראובן התכוון בדבריו להוכיח לאביו עד כמה הוא חדור בנכונות לעשות הכל על מנת להשיב את בנימין, עד כדי שהוא מוכן לסכן את בניו, שאם הוא לא ישיב את אחיו - הם ימותו.

אמנם דברים אלו לא מראים על נכונות גמורה, כיוון שראובן סמך על כך שהוא ישיב את בנימין, ולכן זהו לא סיכון גדול לבניו, כיוון שמאד מסתבר שבנימין יחזור אל אביו, ולכן יעקב חשש שאם ראובן יעמוד בפני סכנת נפשות הוא יפקיר את בנימין ויציל את עצמו.

לעומתו, יהודה בדבריו הראה נכונות יותר גדולה, על פי הגמרא במכות (יא:) וזו לשונה "אמר רב יהודה אמר רב נידוי על תנאי צריך הפרה, מנלן מיהודה דכתיב "אם לא הביאותיו אליך וגו'... כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים...".

יוצא מהגמרא שהבאנו, שאף על פי שיהודה קיים את תנאו והביא את בנימין בכל זאת הוא היה מנודה, וצריך היה הפרה על ידי מרע"ה.

לפי גמרא זו מאד יובן מדוע דבריו של יהודה מראים על נכונות עצומה לעשות הכל על מנת להשיב את בנימין, שהרי הוא היה מוכן לנדות עצמו על תנאי למרות שידע שגם אם יחזיר את בנימין הוא יהיה מנודה, זאת על מנת להראות לאביו שהוא מוכן לעשות הכל כדי להחזיר את בנימין. דבר זה משול לאדם שחותך את אצבעו על מנת להראות לשולחו שהוא מוכן לעשות הכל, וכמו שהגמרא מספרת על חיילי בר כוכבא שכדי להראות את אומץ לבם ונכונותם להלחם "עד הסוף" חתכו אצבע מידם.

לכן יעקב סמך על דברי יהודה ונתן לו את בנימין. ובאמת יהודה הראה את הקרבתו העצומה להחזרתו של בנימין והציע את עצמו כעבד במקום בנימין.